<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן פ"ב</h1>
<h2>דף נז.</h2>
ואל תשיבני שאפילו במכר שייך דין ברירה שאנו צריכין לשעת המכר ממש, כיצד הרי שמכר לו בקנין או בכסף או בשטר בית בבתיו בתשרי, ולוה במרחשון, וברר ללוקח אחד משדותיו ונתן לו בכסלו, ובא המלוה לגבות אותה שדה מן הלוקח, ואם לא שנאמר הוברר הדבר שקדם המכר משעת הקנין או השטר הרי המלוה גובה ממנו. דמכל מקום לקיומו של מכר אין אנו צריכין לברירה וכמו שאמרתי, וכיון דלקיומו אין צריך ברירה ונתקיים המכר באותה שדה שוב אין אנו צריכין לברירה, והלואה שנעשת בין מכר לברירת השדה אינה מגרעת כח המכר. וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה, אי נמי באי מתי שאם אין ברירה הוה ליה גט לאחר מיתה ומיחל ושותה שאם אין ברירה אי אפשר לו לשתות דהוה ליה טבל, ואם בא למזרח שאם אין ברירה נמצא שאין כאן ערוב ואינו באפשר ללכת וכן כלן. אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר וכמתנה וצדקה וקרבן בנדר, בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעת שנתן לו ממכרו אפילו למאן דאמר אין ברירה אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה, וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה.
